הַחַיִּים, הוֹד רוֹמְמוּתֵךְ, הֵם כְּאֵב. מִי שֶׁאוֹמֵר דָּבָר אַחֵר,
מוֹכֵר מַשֶּׁהוּ: בֵּיצֵי דָּגִים, אֶצְבְּעוֹת מַרְצִיפָּן, כְּפָפוֹת
לִסְעוּדָה בַּגָּן – הָאַהֲבָה, יוֹר הַיְנֶס, הִיא עָשָׁן: הַפִּירָט
שֶׁשָּׁחַט אֶת אֲהוּבֵךְ נִשְׁעָן עַכְשָׁו עַל הַסִּפּוּן וּמְעַשֵּׁן.
וְהַצִּפּוֹר, זוֹ שֶׁחָמַדְתְּ מִכְּתֵפוֹ, עוֹמֶדֶת עַל רַגְלֶיהָ, מְנַקָּה
אֶת נוֹצוֹתֶיהָ עַל בֶּרֶז הַמִּטְבָּח. וְאֵין אִי, רַק מַיִם,
הוֹד מַעֲלָתֵךְ, רַבִּים וְקָרִים, לַחְתֹּר וְלִבְלֹעַ. אֵין אִי,
רַק עַיִן, יְחִידָה, לִרְאוֹת מִבַּעֲדָהּ אֶת כָּל הַיָּם.
