אריה סיון

*[אָבִיב הִגִּיעַ, וְאַתָּה]

אָבִיב הִגִּיעַ, וְאַתָּה

שׁוֹכֵב בִּשְׂדֵה פְּרָחִים

הָרוּחַ מְשַׂחֶקֶת בָּם

וְהֵם נוֹגְעִים בְּךָ רַכּוֹת

כְּמוֹ נְגִיעוֹת שֶׁל אַהֲבָה

סְבִיבְךָ דְּבוֹרִים עַמְלָנִיּוֹת

הוֹמוֹת וּמְהַמּוֹת

וּמֵעֵבֶר לַפְּרָחִים

זְבוּבֵי-מֵתִים מְזַמְזְמִים

כְּמוֹ מְטוֹסִים הַמַּמְתִּינִים

לַהוֹרָאָה לִנְחֹת.

מתוך:

קיטועים,

קשב לשירה, 2007