הַכֶּלֶב מְרַחְרֵחַ בִּקְצֵה קוֹרָה וְהוֹגֶה תְּשׁוּקָה לְמִי שֶׁהוֹתִיר אֵד שֶׁל רֵיחַ. הֵיכָן אַתְּ בָּעוֹלָם יְקָרָה? הֵיכָן רֵיחַ גּוּפֵךְ בַּזְּמַן הַבּוֹרֵחַ?

אֲנִי מִתְרַגֵּשׁ כְּשֶׁאַתְּ מַרְכִּיבָה אֶת מִשְׁקָפַיִךְ וּלְרֶגַע הָאוֹתִיּוֹת מִצְטַלְּלוֹת. כָּךְ מִתּוֹךְ קַוֵּי מִתְאָר מְטֻשְׁטָשִׁים נִגְלֵית לִפְעָמִים הָאַהֲבָה. תְּחִלָּה מְפֻזֶּרֶת בַּקְּצָווֹת

אַחֲרֵי כָּל הַשָּׁנִים לָשׁוּב אֶל הַמְּנִיפָה הָעֲדִינָה שֶׁל לְחָיַיִךְ, אֶל הַסַּף הַמִּתְנַשֵּׁם שֶׁל פִּיךְ, חֲפַרְפֶּרֶת שֶׁחָתְרָה עָמֹק בָּאֲדָמָה וּלְפֶתַע פָּעֲרָה

בְּשׁוּבֵךְ מִתַּחֲרוּת שָׁאַלְתְּ הַאִם אֲנִי גֵּאֶה בָּךְ וְהִסַּסְתִּי. אֵיךְ אַסְבִּיר שֶׁלֹּא מֶדַלְיָה הִיא מְקוֹר גַּאֲוָתִי? אֲנִי גֵּאֶה עַל נְעוּרַיִךְ הַגּוֹאִים

מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בָּךְ עַל הַמִּתְקָנִים רוֹאֶה אִשָּׁה יָפָה, נָעָה בַּמֶּרְחָב, הוּא בְּוַדַּאי אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַתְּמוּנָה "עֵירֹם יוֹרֵד בַּמַּדְרֵגוֹת" וְאֵין

עַכְשָׁו אַתְּ שׂוֹחָה, בִּתִּי, פּוֹלַחַת אֶת הַמַּיִם בְּסִגְנוֹן חָזֶה. קַדְמַת גּוּפֵךְ רָזָה כָּל כָּךְ, שְׁטוּחָה, פְּגִיעָה. כָּל זֶה עִדַּן הַתֹּם

וּכְמוֹ הַיָּד שֶׁבְּמֵרוֹץ שְׁלִיחִים נִשְׁלַחַת לְהַפְקִיד אֶת הַמַּקֵּל הַחַם בְּכַף יָדָהּ שֶׁל דְּמוּת דּוֹהֶרֶת לְפָנִים מִתּוֹךְ תִּקְוָה שֶׁהַמִּקְצֶה הַמְשֻׁתָּף יָבִיא

לאהוד בנאי   עָלִיתָ לְבַד וְהִתְחַלְתָּ "בּוֹא הַבַּיְתָה, אִישׁ צִפּוֹר"   שִׁבְרֵי חֲלָלִית דְּמּוּמִים נָשְׁרוּ מִתִּקְרַת הָאוּלָם.

הַנְּחִיתָה עַל הַיָּרֵחַ הִלְבִּינָה אֶת פָּנָיו. לָבְנוֹ – נַחַת רוּחַ בְּחַלּוֹנִי.