ארנבת מתחילה לשכוח דבר שילד מתחיל לזכור. היא חוששת לגעת באישה שנתנה לה אוכל. כשמחזיקים אותה הולם הלב בוער אל
העינוגים, האשליות, האש בריחת התקווה מחלציך כמו בריחת סידן מעצמות סבתך געגוע הפוקק את עצמו כמו אצבעות כף היד והידיעה
תמיד להישאר לא מסופקת, כמו געגוע שאינו בר מימוש, הקווים העדינים המשורטטים על הדף לעולם לא יהפכו לדמות. רשרוש הניירות
היא תמיד הגיעה למצבים קיצוניים וראתה את הכל בקיצוניות שיחזרה את האופי של הדודה שלה אחד-לאחד, חוץ מן התבוסה אצלה
הבית נמצא בקצה של הרעש ואנחנו, ששלחו אותנו לאסוף גרגרי יער, מצאנו בו מחסה. מרחנו חמאה וריבה על פרוסת לחם,
אנחנו חושבים את המחשבות שלנו. אנחנו חושבים לארוז את הבגדים והספרים ולעבור אל העיר, ולהשאיר את הכפר נטוש ובלי פורקן.
אמי זכרונה לברכה לא היתה צדקת, אלא אשה שידעה להנות מהחיים וכשהיינו ילדים היתה מסתובבת עירומה עד ששטמו אותה השכנים
יֵשׁ לַיְלָה בּוֹ אֲנִי מִתְעוֹפֶפֶת סְבִיב הַמְּנוֹרָה כְּמוֹ פַּרְפַּר שָׁחוֹר, עֲנוּדָה עַל גּוּף הַחֲשֵׁכָה. יָד שֶׁאֵינֶנָּה יָדִי מְלַטֶּפֶת אוֹתִי,
טַאוּטוֹלוֹגְיוֹת הֵן הַדָּבָר הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּשְׁאַר לְמִי שֶׁצָּמֵא וְיוֹדֵעַ שֶׁיִּשָּׁאֵר צָמֵא, לְמִי שֶׁמּוּבָס וְיִשָּׁאֵר מוּבָס, הַעֲמָדַת הַפָּנִים שֶׁל הַחַיִּים אֵין פֵּרוּשָׁהּ
★ מְשׁוֹרְרֵי הַבִּטּוּחַ הַלְּאֻמִּי עֲמֵלִים לִפְתֹּחַ חֶשְׁבּוֹן בַּנְק רוֹכְנִים עַל שֻׁלְחֲנוֹת מִלּוּי הַטְּפָסִים כּוֹסְסִים אֶת אֶצְבַּע אֱלֹהִים הוֹלְכִים בִּצְעָדִים
★ אֵיפֹה תָּגוּרִי כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה לָךְ יוֹתֵר אֵיפֹה לָגוּר? אָגוּר בְּפִתְחֵי הַבִּיּוּב, וְאַשְׁתִּין מִלְּפָנִים. אָגוּר עַל סַף בֵּית מִרְקַחַת,
יֵשׁ לָנוּ עֲדַיִן הֶרְגֵּלִים שֶׁל עֲנִיִּים. בָּעֶרֶב אֵינֶנּוּ יוֹצְאִים מִן הַבַּיִת בְּיַחַד אֶלָּא לְחוּד: מִישֶׁהוּ נִשְׁאָר עִם הַיְלָדִים.
