אֲנִי לֹא רוֹצָה לַחְשֹׁב עַל מָה שֶׁקָּרָה לִי אֶתְמוֹל, אֲפִלּוּ שֶׁגָּנְבוּ לִי אֶת הַכֶּסֶף שֶׁהִזְדַּיַּנְתִּי בִּשְׁבִילוֹ כָּל הַלַּיְלָה. אָמְרוּ עָלַי
דּוֹפְקִים בַּדֶּלֶת. אֲנִי לֹא פּוֹתַחַת, כְּבָר סָגַרְתִּי. הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי מְחַכֵּה לְהִשָּׁטֵף, הַחַלּוֹן מְדַבֵּר אֵלַי, מַזְכִּיר לִי אֶת הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי, עֻבָּר
