הַזּוֹנָה בַּחַלּוֹן הַמּוּאָר יָפָה מְאֹד. הִיא קוֹרֵאת בְּסֵפֶר. לֹא הָיִיתִי רוֹצֶה לָדַעַת מָה הִיא קוֹרֵאת. לֹא הָיִיתִי רוֹצֶה לָדַעַת מָה
מִישֶׁהוּ מְדֻיָּק מְאֹד, שֶׁדִּגְלוֹ חָקוּק בִּבְשָׂרוֹ, הִצִּיב כַּף רֶגֶל עֵרָנִית בְּיָם הַחֲלוֹמוֹת, אָמַר מִלִּים בְּתוֹךְ יָם הַדְּמָמָה, וְהִשְׁתַּכְשֵׁךְ לְרַאֲוָה בַּיָּם
רַעַם בַּגַּלְגַּלִּים – וּמִיָּד, מוּזִיקָה קַלָּה. הַאִם הָאֲדָמָה חֲמוּרָה כָּל כָּךְ שֶׁצָּרִיךְ לְהַמְתִּיק אֶת פָּנֶיהָ? הַדֶּשֶׁא בַּשָּׂדֶה שָׁדוּף מְאֹד.
אֲנִי רוֹדֵף אַחֲרַיִךְ כְּמוֹ מָטוֹס אַחֲרֵי צִלּוֹ. רַק לְאַחַר הַנְּחִיתָה נִהְיֶה שׁוּב לְאֶחָד. לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָסוּר לִפְצֹחַ בְּשִׁיר לִפְנֵי
לְפָנַי – מַשָּׂאִית עֲמוּסָה מִשְׁבְּצוֹת דֶּשֶׁא. אֵי־שָׁם, חֶלְקַת אֲדָמָה מְחַכָּה לְגַן פּוֹרֵחַ מִן הַמּוּכָן. אֲנִי נוֹסֵעַ בְּיָדַיִם רֵיקוֹת: כָּבֵד מִכֹּל,
כָּאן הַקַּבַּרְנִיט. אָנוּ טָסִים בְּגֹבַהּ רַב מָאֹד. בַּמְּרוֹמִים הָאֵלֶּה אֵין שַׁחַר לְאַקְלִים וּזְמַן. אֲנַחְנוּ גּוֹנְבִים אֶת הַגְּבוּלוֹת. מִיָּמִין – הַיָּם
