חֲבָל לִי עָלֶיךָ. רָצוּי שֶׁתָּשׁוּב לַזִּירָה כְּאוֹתוֹ מִתְאַגְרֵף, שֶׁמְּאַמְּנוֹ הָאִישִׁי מְקַנֵּחַ אֶת פָּנָיו, שֶׁשֻּׁנּוּ, בְּמַגֶּבֶת לַחָה וְלוֹחֵשׁ לוֹ עֵצוֹת חֲכָמוֹת

הָרִיצָה הַהִיא עוֹד תַּעֲלֶה לְךָ בְּחַיֶּיךָ, אוֹ בְּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר מֵהֶם. אַתָּה שׁוֹכֵחַ שֶׁזֶּה מִכְּבָר זְמַנְּךָ עָבַר, גַּם הָרוּחַ־הַגַּבִּית שֶׁאָהֲבָה אוֹתְךָ,

אֲנִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁלֹּא נִמְצָא אֶת הַקֻּפְסָה הַהִיא, שֶׁמְּעַטִּים הַסִּכּוּיִּים. מָה יוֹדֵעַ קֶצֶף הַגַּלִּים עַל מְצוּלוֹת הַיָּם, מַה אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים. שְׁתִיקַת

אֲפִלּוּ אֲנָשִׁים כָּמוֹהוּ, הַמְנַסִּים לֹא פַּעַם לָעוּף, לְהִתְמַקֵּחַ עִם חֻקֵּי הַכֹּבֶד, לוֹמְדִים בְּשִׁעוּרֵי הַבַּיִת, עַד מַה קָשֶׁה פֹּה לְפַתּוֹת אֶת