הַשִּׁירָה הָעִבְרִית כְּנַעֲרַת לִוּוּי יְפֵיפִיָּה, נֶעְתֶּרֶת לִזְמַן קָצוּב בְּתַעֲרִיף גָּבוֹהַּ, נוֹצֶצֶת בְּשִׂמְלַת מִינִי קָרָה וּבְהִירָה וּבוֹגֵדָה, לְעִתִּים טוֹעָה בַּכְּתֹבֶת, אֲבָל
לֹא הָיִיתָ רוֹצֶה לִרְקֹד פוֹקִסְטרוֹט עִם זוֹנַת צַמֶּרֶת בְּמוֹעֲדוֹן לַיְלָה מְפֹאָר בְּפָּרִיז?
לַיְלָה בְּחֶבְרָתָהּ שֶׁל זוֹנָה קַמְבּוֹדִית, בָּאוֹר הַקָּלוּשׁ שֶׁל בִּקְתַּת בַּמְבּוּק בְּפַאֲתֵי הָעִיר, עוֹלֶה רַק שִׁבְעָה מַארְקִים גֶּרְמָנִיִּים. לְאַלְפֵי נְעָרוֹת שֶׁמַּגִּיעוֹת
כְּבָר שְׁנָתַיִם כִּמְעַט, אֹשֶׁר מֻחְמָץ: בָּתֵּי קָפֶה קְטַנִּים עִיר מִזְרָחִית בְּלֵב מִדְבָּר. רַגְלַי נוֹדְדוֹת מִן הָרְחוֹב הָרָאשִׁי אֶל סִמְטָה צָרָה,
יֶלֶד אֶחָד שֶׁמֵּת מִלּוֹיְקֶמְיָה, נִקְבַּר בִּנְעָלָיו שֶׁל מַיְקֶל גּ'וֹרְדֶן. כֻּלָּנוּ הָיִינוּ רוֹצִים לְהָסֵב אֶת הַמַּבָּט. לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גַּס,
הֵם הָיוּ שְׁנַיִם בַּמִּגְרָשׁ, רַק שְׁנַיִם שֶׁאֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם. הַשְּׁאָר סְטָטִיסְטִים. הַמִּשְׂחָק הִתְחִיל בִּסְבִיבוֹת שָׁלֹשׁ אַחַר הַצָּהֳרַיִם, רֹב שַׂחְקָנֵי הַהֶרְכֵּב
"אַתָּה עוֹלֶה עַל טִיסָה מְאֻחֶרֶת?" "לֹא, אֲנִי פּוֹתֵחַ בְּחַיִּים חֲדָשִׁים"
חוֹבְרוֹת יְשָׁנוֹת וּמִישֶׁהוּ "שֶׁמֵּבִין" טוֹעֵן בְּסַמְכוּתִיּוּת: עַל צֶדֶק סוֹצְיָאלִי
עִם מְעַט מוּצָרִים אֵין כֶּסֶף וּבְכָל זֹאת מַמְתִּין
אָנַסְטַסְיָה שְׁמָהּ. לְהִתְעַסֵּק אִתָּהּ. וְצַיְּתָנִים. וַאֲנִי,
"אֵין תְּנוּעוֹת עֲתִידִיּוֹת לְחֶשְׁבּוֹן זֶה". לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת, נִסִּיתִי לְהַרְגִּיעַ אֶת עַצְמִי, מְדֻבָּר כָּאן עַל תְּנוּדוֹת קְטַנּוֹת – לֹא תְּנוּעוֹת
