מַכָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל תֹּף — וְהוּא פְּקַעַת אֲוִיר, גַּפָּיו לְכָל עֵבֶר, הוּא מִתְעַרְבֵּל, יוֹרֵד בְּקֶשֶׁת גְּדוֹלָה, נוֹחֵת עַל קְצֵה אֶצְבָּעוֹ.
לִשְׂחוֹת לֹא לָמַדְתִּי. אָמְנָם, בְּיָם רָדוּד, בְּשׁוּלֵי הָאַצּוֹת אֲנִי עוֹד מַצְלִיחַ לָצוּף אֵיכְשֶׁהוּ. אֲפִלּוּ הַגַּל הַגָּדוֹל הוֹפֵךְ בְּיָדִי לְגַלְגַּל הַצָּלָה.
בְּדִידוּתוֹ שֶׁל הָרָץ לְמֶרְחַקִּים קְצָרִים. נְשִׁימָתוֹ מַסְפִּיקָה רַק עַד קַו הַבֵּינַיִם. עוֹקְבִים אַחֲרָיו בִּדְרִיכוּת רַק עִקְּבוֹתָיו. קָדִימָה!
עוֹד מְעַט אֶצְטָרֵךְ לְהַתְחִיל. מִסְּבִיבִי נִדְלְקוּ יְרֵחִים. נִשְׂרְפוּ. אֲנִי קוֹלֵט אוֹר אַחֵר, אוּלַי מִבִּפְנִים, כְּמוֹ מָה, כְּמוֹ פָּנָס עָמוּם בְּגַן-עִיר
