אֲנָשִׁים שֶׁהִכַּרְנוּ, עָזְבוּ. אֵלֶּה שֶׁאָהַבְנוּ, לֹא כָּאן. עָבְרוּ מִפֹּה – לְשָׁם, וּמִזֶּה – לְהַבָּא. נוֹתַרְנוּ בַּחַלּוֹן, מַמְתִּינִים לְאוֹת.

עִם כָּל הַכָּבוֹד לַגֶּשֶׁם, אֲנִי לֹא שׁוֹכֵחַ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁהוּא מַמְטִיר עַצְמוֹ עַל שְׂדוֹת הַבַּר וְיַעֲרוֹת הָאֳרָנִים, שֶׁיִּזְכֹּר וְיָחוּס עַל לִבּוֹ הַתָּם שֶׁל

שָׁנָה וּקְצָת אַחֲרֵי מוֹתוֹ, שָׁב אָבִי אֶל מִרְפֶּסֶת בֵּית יַלְדוּתִי, וְהִתְיַשֵּׁב עַל כִּסֵּא נוֹחַ מְפֻסְפָּס לְיַד הַמַּעֲקֶה. אֲנִי, שֶׁכְּבָר לָמַדְתִּי שֶׁהַזְּמַן קָצוּב, מִהַרְתִּי לְדַבֵּר אֵלָיו

בְּסִירַת נְיָר שָׁט אָבִי בָּעוֹלָם וְשׁוֹאֵל מָתַי נַגִּיעַ. וְהָעוֹלָם הוּא קַר. וְהָעוֹלָם הוּא מַר. וְהָעוֹלָם הוּא צַר וְאַכְזָר. וְאָבִי לְבַדּוֹ – בְּסִירַת נְיָר.

טוֹב שֶׁהִסְפַּקְתִּי אֶת שְׂדוֹת הַסַּבְיוֹנִים מוּל בֵּית הַחוֹלִים בֵּילִינְסוֹן בְּ-1965. הָיִיתִי בֶּן חָמֵשׁ, וּלְאַחַר בְּדִיקַת הָאֲחָיוֹת הָיִיתִי מִתְרַצֶּה בְּחַמְצִיצִים וּבְחַרְצִיּוֹת. יָדִי בְּיַד אִמִּי – הִפְלַגְנוּ