פַּעַם הָרוּחַ פָּסַק מִנְּשֹׁב, עֲצִיצֵי הַדִּירָה הִתְיָאֲשׁוּ כְּבָר, אֲפִלּוּ כִּתְמֵי הַמַּרְצָפוֹת הִתְמָרְקוּ מִדְבָּר. נִסּוּיִים בִּפְרִידָה נִשּׂוּאִים בִּפְרִידָה. נִתְאַמֵּץ לֶאֱהֹב, לִדְבֹּק. הַמּוֹץ הָפַךְ לְתֶבֶן הָאַהֲבָה לְהֶרְגֵּל,

למאיה אטון אֵין בְּרֵרָה, עָלַי לִרְדּוֹת פְּנִינִים מֵהַלַּיְלָה כְּדֵי לִשְׂרֹד. הַאִם תְּזַהֶה אוֹתִי כְּשֶׁאַפְסִיק לְהֵאָבֵק? אֲנִי שׁוֹפֶתֶת מַיִם בֹּקֶר אַחַר בֹּקֶר בְּנֶאֱמָנוּת יוֹגִית וְעִם זֹאת

כָּל מָה שֶׁהִבְחַנּוּ בּוֹ הֶעֱנִיק חֲזָרָה אֶת תְּשׁוּרַת הִתְפָּרְסוּתוֹ לִמְמַדִּים אֲחֵרִים: הַהֵד הַיָּרֹק שֶׁל הָעֵצִים הַמִּשְׁתַּקֵּף בַּאֲרוֹן הַפוֹרְמַיְקָה, הַחוּמִים-זְהַבְהַבִּים הַמַּעֲמִיקִים גּוֹנֵיהֶם בְּפִתּוּלֵי תַּלְתַּלֵּי הַיְּלָדוֹת, רֶשֶׁת