אֵלֵךְ לְעוֹלָמִי כְּשֶׁאֵלֵךְ לְעוֹלָמִי. אֲנָשִׁים הוֹלְכִים לְעוֹלָמָם כָּל חַיֵּיהֶם. הֵם לֹא מְבִינִים מָה אֲנִי עוֹשֶׂה בַּחַיִּים, וּמִתְקַשִּׁים לְהָבִין מָה הַחַיִּים עוֹשִׂים בָּהֶם.
בִּגְלַל שֶׁאֵינְךָ פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת הִיא תַּמְשִׁיךְ לִצְעֹק. הַשְּׁכֵנָה שֶׁיָּצְאָה מֵהַמַּעֲלִית תַּחֲטֹף שָׁבָץ. הִיא תַּמְשִׁיךְ לִצְעֹק. הַשְּׁכֵנָה שֶׁיָּצְאָה מֵהַמַּעֲלִית תַּחֲטֹף שָׁבָץ בִּגְלַל שֶׁאֵינְךָ פּוֹתֵחַ אֶת
כְּשֶׁיֵּשׁ סְבִיב מִי לִכְרֹךְ זְרוֹעוֹת בַּחֲשֵׁךְ אֵין חֹשֶׁךְ וּכְשֶׁחֹשֶׁךְ אֵין סְבִיב מִי לִכְרֹךְ זְרוֹעוֹת.
עֲלֵי לְהִשָּׁמֵר מִזְּרוֹעוֹת שֶׁל חֹשֶׁךְ. לֹא דַּי בְּתַחְמֹשֶׁת שֶׁל קֶסֶם אִישִׁי וּפְעֻלּוֹת הַסָּחָה. יֵשׁ לְהַכְשִׁיר נְתִיב בְּרִיחָה. אֲבָל זֶה לֹא הָעִנְיָן עַכְשָׁו. עַכְשָׁו אֲנִי רוֹקֵד
שָׁמַעְתִּי צְעָקָה. בְּהֶחְלֵט שָׁמַעְתִּי צְעָקָה. אֲבָל הָיְתָה זוֹ שְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת. וְלֹא הָיְתָה לִי שְׁהוּת לְפַעְנֵחַ אֶת הַצְּעָקָה. גַּם לֹא יָדַעְתִּי שֶׁתָּבוֹא, וּמִשֶּׁבָּאָה – לֹא
וְנִשְׁאַרְתִּי בְּלִי אוֹטוֹ כִּי (כְּפִי שֶׁהִסְבִּירָה לִי בִּסְנִיף הַתְּקוּמָה בְּתֵל אָבִיב רְוִיטַל), וְאַחֲרֵי שֶׁנִּשְׁאַרְתִּי בְּלִי אַהֲבָה (אֵיזֶה שֵׁם), damnבָּרִיא וְחָרַצְתִּי: יָא בַּכְיָן. מָה הַטַּעַם לַבְּכִי?