ארנבת מתחילה לשכוח דבר שילד מתחיל לזכור. היא חוששת לגעת באישה שנתנה לה אוכל. כשמחזיקים אותה הולם הלב בוער אל המיתה. לארנבת אין קנאה או

העינוגים, האשליות, האש בריחת התקווה מחלציך כמו בריחת סידן מעצמות סבתך געגוע הפוקק את עצמו כמו אצבעות כף היד והידיעה שמתחת לגוף הזה נמצאת בערה

תמיד להישאר לא מסופקת, כמו געגוע שאינו בר מימוש, הקווים העדינים המשורטטים על הדף לעולם לא יהפכו לדמות. רשרוש הניירות על השולחן, אוושת הרוח, כל

היא תמיד הגיעה למצבים קיצוניים וראתה את הכל בקיצוניות שיחזרה את האופי של הדודה שלה אחד-לאחד, חוץ מן התבוסה אצלה היו התפרצויות זעם וגם חוסר