וְיֵשׁ בָּזֶה, אוּלַי, מְעַט גַּם מִן הַחֶסֶד – שֶׁהַבְּדִידוּת בְּעַקְשָׁנוּת שׁוֹמֶרֶת אֶת בְּרִיתָהּ, כְּשֶׁאַתְּ נִשְׁכֶּבֶת, עֲיֵפָה וּמְפֻיֶּסֶת, וְהִיא נִשְׁכֶּבֶת לְצִדֵּךְ עַל הַמִּטָּה. וּבְלִי לִתְלוֹת תִּקְווֹת

"לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה" (יונה וולך) אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת רוֹחֶצֶת בִּדְבַשׁ לוֹקֶקֶת בִּדְבַשׁ נוֹעֶצֶת בַּדְּבַשׁ אֶת שִׁנַּי נוֹטֶפֶת בִּדְבַשׁ מִשִּׁנַּי וְנִדְבֶּקֶת אֵלַי וְעָלַי מַטָּחִים

רָצִיתִי שֶׁיָּבוֹא מִי וּבְאַנְחַת חִבָּה יוֹשִׁיט לִי שְׁתֵּי יָדַיִם חֲסוֹנוֹת יֶאֱסֹף אוֹתִי תְּמוּהַת־עֵינַיִם וְרַכָּה מִבֵּין הַקֻּבִּיּוֹת הַמְּפֻזָּרוֹת; יִלְחַשׁ: מְתוּקָה שֶׁלִּי, אֵיזֶה בָּלָגָן עָשִׂית

א. הַחֶבְרָא קַדִּישָׁא רוֹצֶה שֶׁאֶחְזֹר אַחֲרָיו קַדִּישׁ יָתוֹם גּוֹהֵר לִקְרֹעַ אֶת חֻלְצַת הַלְּוָיוֹת שֶׁלִּי, לְנַחֵם עַל הָאָב. בַּמִּצְעָד הַתְּמִידִי אַחַר אֲרוֹנוֹת, מַשֶּׁהוּ תּוֹפֵס לִי אֶת

וּמָה קוֹרֶה כְּשֶׁצִּפּוֹר אוֹהֶבֶת אֶת כְּלוּב מָה קוֹרֶה לִכְנָפַיִם שֶׁנִּפְרָשׂוֹת תָּמִיד רַק כִּמְעַט, שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מָקוֹם מֻגְבָּל: טְפִיחָה אַחַת. מָה קוֹרֶה כְּשֶׁכְּלוּב אוֹהֵב אֶת צִפּוֹר