זֶה מֻתָּר שֶׁהַלַּיְלָה שֶׁלָּךְ עוֹד אַחֵר וְשֶׁכָּל שֶׁבַּחוּץ לֹא יַחֲרֹץ עַל דַּלְתֵּךְ אֶת הַזְּמַן כְּקוֹצֵי הַקִּפּוֹד — כִּי זְמַנֵּךְ כְּחָתוּל יַעֲמֹד יִמָּתַח מְגַרְגֵּר לְרַגְלַיִךְ, יֵדַע

הַחוֹל שֶׁנִּטְמַן בְּקִפְלֵי הַמִּכְנָס; הַחוֹל שֶׁהָרוּחַ פִּזְּרָה בַּסָּלָט; הַחוֹל שֶׁדָּבַק בַּתַּלְתַּל הַסּוֹרֵר; הַחוֹל שֶׁחָמַק בֵּין סִדְקֵי הָעַפְעַף; הַחוֹל שֶׁנִּתְקַע בְּחֲרִיץ הָעַכּוּז; אֶת הַחֹפֶשׁ הַזֶּה אֲנִי

אֲנִי בָּאָה בְּשָׁעָה שֶׁכֻּלָּם הוֹלְכִים וְהוֹלֶכֶת בְּשָׁעָה שֶׁכֻּלָּם בָּאִים וּבְשָׁעָה שֶׁאֲנִי נִפְתַּחַת כֻּלָּם יְשֵׁנִים וּבְשָׁעָה שֶׁלֹּא עוֹנִים יֵשׁ לִי הֶסְבֵּרִים טוֹבִים.

וְנִדְמֶה לִי כִּי כְּקָרְבָּן אֶת הַיַּלְדָּה הַהִיא אָנוּ אוֹכְלִים פִּיּוֹתֵיכֶם בּוֹלְסִים בְּמֶרֶץ פְּצוּעָה הִיא קָמָה מִתּוֹךְ צַלְּחוֹתֵיכֶם אַתֶּם שָׁרִים.

"הָיִיתָ לִי כַּאֲדָמָה בְּרוּכָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ לֹא יִמְעַד הַצַּעַד" לאה גולדברג מִי שֶׁהִכִּיר לִי אוֹתָךְ וְהִקְרִיא לִי עַל נֹגַהּ הַפְּרִי וְכָבַשׁ אֶת עוֹרִי בְּלִטּוּף וְסִפֵּר