אֲנִי לֹא רוֹצָה לַחְשֹׁב עַל מָה שֶׁקָּרָה לִי אֶתְמוֹל, אֲפִלּוּ שֶׁגָּנְבוּ לִי אֶת הַכֶּסֶף שֶׁהִזְדַּיַּנְתִּי בִּשְׁבִילוֹ כָּל הַלַּיְלָה. אָמְרוּ עָלַי שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֶּצֶת כְּמוֹ יַלְדָּה מַעֲמִידָה

דּוֹפְקִים בַּדֶּלֶת. אֲנִי לֹא פּוֹתַחַת, כְּבָר סָגַרְתִּי. הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי מְחַכֵּה לְהִשָּׁטֵף, הַחַלּוֹן מְדַבֵּר אֵלַי, מַזְכִּיר לִי אֶת הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי, עֻבָּר שֶׁנֶּהֱפַךְ לְיַלְדָּה. הַחֶדֶר הָפוּךְ, הָאוֹרוֹת