• דרש

  • פשט

בושה

זֶה הָיָה מַסְלוּל לְתַיָּרִים:

לָקַחְנוּ אֶת בֵּן דּוֹדֵנוּ מֵאָמֶרִיקָה

לִרְאוֹת אֶת הַיָּם, הַחוֹף וּלְאַחַר מִכֵּן

אֶת הַבָּנוֹת שֶׁעוֹבְדוֹת שָׁם בַּכְּבִישׁ,

חִוְּרוֹת וּבוֹדְדוֹת, צְלַלִיוֹת בַּשְּׁקִיעָה

בְּחוֹף הַיָּם הַתִּיכוֹן הַגָּדוֹל.

"כְּכָל שֶׁמַּחְשִׁיךְ," הִסְבַּרְתִּי,

"הֵן הוֹפְכוֹת לְנוֹעֲזוֹת, תַּחַרוּתִיוֹת

וּמִתְפַּשְּׁטוֹת."

 

"מַדְהִים," אָמַר הָאוֹרֵחַ

וַאֲנִי בְּקוֹל מַדְרִיךְ-הַטִּיּוּלִים עָנִיתִי

"רַק אֶחָד מֵהָאֲתָרִים הָרַבִּים

שֶׁל אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ". הוּא זָקַף

אֶת הַמַּצְלֵמָה כְּדֵי לְהַנְצִיחַ

אֶת הָרֶגַע.

 

לְפֶתַע הָיִינוּ מֻקָּפִים.

"הַפִילְם! הַפִילְם!" צָרְחָה

בַּחוּרָה בְּחָזִיָּה אֲדֻמָּה.

הַתַּיָּר שֶׁלָּנוּ לֹא קָלַט מָה קוֹרֶה,

יָשַׁב הָמוּם לְנוֹכָח הַנּוֹף

הַמִּתְעוֹרֵר לְחַיִּים. מִישֶׁהוּ מֵאֲחוֹרֵינוּ

הֵנִיף אֶת הַפָּגוֹשׁ –

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה הָיָה גֶּבֶר

בִּלְבוּשׁ אִשָּׁה – הַמְּכוֹנִית רָעֲדָה כָּל כָּךְ –

גַּז מַדְמִיעַ רוּסַס בַּחַלּוֹן הַפָּתוּחַ.

"תֵּן לָהּ אֶת הַמַּצְלֵמָה הַמְּזֻיֶנֶת,"

גָּנַח מִישֶׁהוּ בַּמְּכוֹנִית.

טָמַנּוּ אֶת עֵינֵנוּ הַדּוֹמְעוֹת בֵּין יָדֵינוּ.

 

הַפִילְם עָף לַחוֹלוֹת.

יָצָאנוּ מִזֶּה לְלֹא נֵגָטִיב

אֲבָל עִם פוֹקוּס.